254 צפיות | 0 תגובות
בסוף אוקטובר יצאה שכבת י"א מבית הספר אורט גוטמן לפולין בעקבות השואה. למסע קדמה הכנה ממושכת של קיום סדנאות בנושא השואה והזרקת השואה לורידים. מסוף אוגוסט ועד ערב המסע העוללים השתתפו במפגשים שהתקיימו כל יום רביעי אחר הצהריים ובמשך ארבע שעות הם קיבלו שטיפת מוח בנושא השואה.
המפגש האחרון היה בהשתתפות ההורים. התאספנו כל ההורים שילדיהם משתתפים במסע בלובי של הסיפריה בבית הספר וחיכינו למארגנים. אמרו לנו להגיע בשעה שבע וחצי בדיוק ולא לאחר. אני שמכירה את המערכת חשבתי לאחר בערך חצי שעה של איחור אלגנטי, אבל העוללית אסרה עלי בתוקף. אז הגעתי בשעה שבע וחצי בערב בדיוק כשאני מוותרת על "קלולס" בטלוויזיה.
ישבנו שם וחיכינו למארגנים ומי לא בא? המארגנים. המארגנים הרשו לעצמם איחור אלגנטי של שעה שלמה. הכי קיטרתי על זה שהפסדתי את "קלולס" בסופו של דבר נכנסנו לסיפריה כדי לשמוע על המסע. (היה משעמם) אז קודם כל הודיעו לנו כי ברגע שהמטוס נוחת והעוללים עוברים את ביקורת הכניסה לפולין, הם עולים על אוטובוסים וישר מגיעים לבית הקברות של היהודים בוורשה, התחנה הראשונה בטיול. שאלתי למה דווקא לבית קברות? כאילו, למה לא למלון שיתארגנו, יחליפו בגדים, ינוחו קצת, בית הקברות קיים שם כבר שבעים שנה, זה יכול לחכות עוד כמה שעות.
התשובה הייתה כי הכניסה לחדרים במלון מתבצעת בשעה שתיים בצהריים ועד אז הם ישוטטו באתרים שדחוף להתחיל לבקר בהם כבר עם הנחיתה כדי לא לבזבז זמן. זה לא הכי התקבל על דעתי, אבל ניחא. בהמשך הסבירו לנו כי העוללים יחזרו עם מטענים נפשיים כבדים ביותר, חלק יחזרו דיכאוניים ועלינו ההורים לתת להם להתבטא (כדי שלא ישארו בהם טראומות). קצת פיקפקתי בהסברים האלה, לפי איך שאני מכירה את העוללית שלי, לא נראה לי כי זה יגרום לה טראומה או דיכאון.
לקראת סוף המפגש הודיעו לנו כי בוורשה יורד שלג וקר מאוד ונא לצייד את העוללים בבגדים חמים וכאן בא הפירוט של הבגדים שקניתי לה במסעי קניות מוטרפים קודם לכן. בעשרים ושמונה לאוקטובר הם יצאו לדרך. עבר עלי שבוע קשה של געגועים לעוללית, שיחות טלפון ארוכות לפולין (ככה גם הייתה לי הזדמנות לדבר פולנית, שפה אותה לא דיברתי ארבעים שנה) בסופו של דבר המסע הגיע לסיומו ולאחר שמונה ימים, המטוס עם המטען היקר ביותר נחת בישראל.
משעה חמש בבוקר חיכיתי לעוללית בשדה התעופה. הפרחים כמעט נבלו ומהבלונים כמעט התאדה ההליום, עד שראינו את ראש המשלחת, שמחה ועליזה יוצאת ממסדרון היציאה של החוזרים מחו"ל. כל ההורים התנפלו עליה בשאלה שהציקה לכולם: "איפה הילדים?" ראש המשלחת חייכה חיוך מאושר והודיעה לנו כי הילדים מתעכבים משום שהם ממלאים טפסים בעניין המזוודות שנשארו בוורשה. שמחתי ששכחו את המזוודות בוורשה ולא את הילדים.
באיחור של עוד שעה וחצי הופיעה העוללית. בשעה תשע ומשהו בבוקר היינו בדרך הביתה. הסתכלתי על העוללית והיא נראתה לי בסדר גמור. שאלתי אותה, "את בדיכאון?"
"אני בדיכאון? לא. אני עייפה, מאתמול בבוקר לא ישנתי, אני עייפה ומתה לישון" הייתה התשובה של העוללית.
טוב. הסבירו לנו כי יהיו כאלה שלא יפתחו מיד. הם ישתקו ויהרהרו ושלא נאיץ בהם לספר חוויות, כי אולי קשה להם. אז לא האצתי בעוללית, הבאנו אותה הביתה האכלתי אותה בארוחת בוקר והשכבתי אותה לישון. הייתי רגועה כי כמו שאני מכירה את עצמי, אף דיכאון לא יכול עלי, שום טראומה לא תשרוד כשאני בסביבה. העיקר שהיא כבר בבית, אכלה ובריאה ובסדר. חלומה של כל אם פולניה.
במשך שבועיים מאז שהיא חזרה מהמסע אני שומעת את החוויות ממנה. אז ככה, הביקורים במחנות היו מאכזבים. במקומות שהיא רצתה להתעכב כדי לקלוט את החוויה, האיצו בהם להמשיך כדי לראות עוד אתר. במקומות שהם התעכבו (בתי קברות ובתי כנסת) היה משעמם מאוד. בפולין לא היה קר בכלל וחצי ממה שארזתי לה, היא בכלל לא טרחה ללבוש. את המעיל היא לבשה ביום הראשון כי הבטיחה לי שהיא לא תצא עם מעיל, אבל לפי הדיווח שלה היא נחנקה מחום. בימים הבאים היא וויתרה על המעיל והסתפקה בסווצ'ר מפלנל.
האוכל בפולין גרוע ("התגעגעתי לאוכל שלך") אוכלים שם רק עוף ותפוחי אדמה בלי יצירתיות והשקעה מיוחדת, טוב פולנים, נו…האתרים שהכי הרשימו את הילדים שיצאו למסע בעקבות השואה היו הקניון בוורשה, מק-דונלד, השוק בקרקוב ומכרות המלח. הטקסים היו רגילים ביותר ומשעממים (היא הדליקה את נרות הזיכרון וקראה את שמות הניספים מהמשפחה שלי, בלי התרגשות יתר) היער היה יער. תאי הגזים באושוויץ הופצצו ע"י הגרמנים כדי לא להשאיר הוכחות, אז ככה היא גם לא ראתה אותם במיוחד. רק הריסות לא מרשימות. היה שם הר של אפר אדם ושתי טונות שיער אדם. היא התרשמה ברמה האנתרופולוגית.
לא. לא היו שום גילויים אנטישמיים ושום ניאונצים לא נטפלו אליהם. הם לא שמעו קריאות גנאי בנוסח "ז'יד" ולא זרקו עליהם אבנים ולא הפריעו להם במסע הזה בכלל, להיפך, הפולנים היו אדיבים ונחמדים. הלא נחמדים היו דווקא החברים שלה למשלחת. היא חזרה די מזועזעת מההתנהגות של חבריה למסע.
ההתנהגות של חבריה למשלחת בפולין, דחתה אותה. היא לא מפסיקה לדבר על ההתנהגות המכוערת עד היום. היום היא מבינה למה שונאים אותנו בחו"ל. הם ירקו. בכל מקום פולני הם ירקו. הם ירקו ברחובות, הם ירקו על שפופרות טלפון, הם ירקו על יד הכנסיות. הם סרבו להכנס לכנסיות כי הם יהודים ("כאילו מה? אם יכנסו לכנסיה אז הם יתנצרו?") העוללית לא הבינה את העניין הזה.
ההתנהגות שלהם הייתה מכוערת גם באתרים. הם הרעישו וצעקו והתנהגו כמו ברברים. באתר מסויים עמדה העוללית מהצד כאילו לא שייכת וניגש אליה תייר מגרמניה והם שוחחו שיחת נימוסים בין היתר הוא שאל אותה מאיזה ארץ היא, החברים שלה שהשתוללו באותו אתר גרמו לה לשקר ולהגיד לו כי היא מפולין. היא ממש התביישה לספר שהיא מישראל. שלא יחשוב שהיא שייכת לקבוצה עם ההתנהגות הגרועה.
היא לא חזרה יותר פטריוטית ממקודם. היא לא חזרה עם דכאונות, טראומות או משהו דומה. היא חזרה עם רשמים שליליים מההתנהגות של החברים שלה למשלחת ועם הבנה למה לא סובלים אותנו בחו"ל והדבר הכי טוב שהיה במסע הזה, לפי הדיווח שלה, הדבר הכי טוב היה לחזור הביתה.
העצה שלי לכל ההורים שמתכננים את המסע הבא לפולין עבור ילדיהם, חבל על הזמן ועל הכסף. היום בדיעבד העוללית אומרת כי אם היא הייתה יודעת שזה יהיה ככה, היא לא הייתה יוצאת.
למשרד החינוך הייתי ממליצה להוציא את המשלחות האלה של התלמידים בחופשים. אין שום הצדקה שילדים יפסידו שמונה ימי לימודים בגלל מסע לפולין. במיוחד בשכבת י"א הם צריכים כל יום לימודים. בסוף השנה צפויות לעוללית שמונה בחינות בגרות וזה היה זמן גרוע לצאת למסע שמסתכם במלה אחת – משעמם.
לי אישית יש כמה טענות למארגנים. אם לקחו את הילדים לשדה התעופה באוטובוס שהמתין להם בבית הספר, למה אותו אוטובוס לא החזיר אותם לאותו מקום משם הוא אסף אותם? היו שם ילדים שההורים לא הגיעו לקחת אותם והם נסעו בתחבורה ציבורית, למזלם המזוודות נשארו בוורשה, איך הם היו מסתדרים עם המזוודות הענקיות בתחבורה ציבורית?
ראש המשלחת סיפרה לנו בין היתר כי היא בילתה בכיסא גלגלים ובמיטה במלון, כמעט כל המסע בגלל פריצת דיסק שקרתה לה בדיוק שם (כשהיא יצאה משער היוצאים היא נראתה לי בריאה לגמרי בריצה שלה לכיוון היציאה) הילדים נשארו עם שתי מורות מלוות אנמיות ועם מאבטחים, האם אי אפשר למצוא מישהי או מישהו בריא/ה שילווה את הילדים? זה לא עושה רושם טוב כשרואים את ראש המשלחת נוסעת לה בכיסא גלגלים במשעולים שם צריך הרבה ללכת.
ובכלל זה טעם לפגם כשראש המשלחת היא גם בעלת משרד הנסיעות שמוציא את המשלחות האלה למסעות לפולין. עושה רושם שכל היזמות הזאת של המשלחת לפולין, זה עניין של כסף.
העיקר שהעוללית שוב בבית. המזוודה שלה הגיעה יומיים אחריה ישר לתוך הדירה שלי.
*לבקשתה, הבטחתי לה כי נצא לאותו מסע, רק שתינו. היא בכל זאת רוצה לבקר בכל האתרים שבהם לא התעכבו. (חוויה מתקנת)
נכתב ע"י אתר "יחסים"
