350 צפיות | 0 תגובות
בדקתי וגיליתי כי אני עניה. לא רק אני. החברים שלי עניים, גם השכנים שלי עניים וגם הגנן שעובד בגינה של הבניין הוא עני ונהגי מוניות השרות ועובדי הסופרמרקט וכל הבסטיונרים בשוק וכל הפרסים שמוכרים בגדים (לי זה עולה יותר…) כולם עניים.
העוני מתבטא בקיצוצים שונים. פעם עישנתי סיגריות רגילות, מלאות ארומה וניקוטין, בגלל העוני המחפיר עברתי ללייט. סיגריות דלות ניקוטין. פעם קניתי מוצרי חלב רגילים. היום בגלל הקיצוצים אני קונה דל שומן. הדלות נמצאת כמעט בכל מוצרי המזון לעניים, אפילו העוגות הפכו לדלות והן נטולות סוכר. השוקולד הוא לייט, למרות שהוא טעים ביותר.
אני רואה את החולצות שלובשות היום הבנות העניות. פעם להורים שלהן היה תקציב לחולצה שלמה, היום, בגלל הקיצוצים החולצות בקושי מכסות את הציצי. המכנסיים של העניות לא מגיעים אפילו לפופיק. הקיצוצים פגעו בכל חלקה טובה. אפילו הלבשה תחתונה נפגעה. לפני שנת אלפיים כאשר כולם היו עשירים הם יכלו להרשות לעצמם תחתונים שמכסים את כל התחת, אחר-כך הם עברו לביקיני והיום הם נאלצים להסתפק בחוטיני שהוא בכלל לא נוח ונכנס לחריץ של התחת, אבל פחות בד פחות כסף.
הסתובבתי השבוע עם חבר עני בחוף הים וריחמתי על כל הבנות שלא היה להן כסף לקנות ביקיני של שני חלקים והן נאלצו להשתזף בחלק התחתון בלבד כי לא היה להן כסף לקנות גם את החזיה. ממש מסכנות, חשופות ככה למבטים ולכל מיני זכרים עניים מובטלים שנועצים עיניים בשדיים של העניות. כל הבשר החשוף בחוף הים הזכיר לי כי אני צריכה לערוך קניות. מחוף הים נסענו ל"טיב טעם" חנות שאף אחד לא מוכן לבוא אליה איתי. אז ניצלתי את הפרטנר התורן והצעתי להגיע לשם.
בגלל העוני המחפיר כל העניים מצטופפים ב"טיב טעם" כי שם המחירים זולים ויש גם כרטיס חבר שמקנה להם עוד חמישה אחוז הנחה וגם השתתפות במבצעים של שרימפס ולובסטרים מוזלים. הצפיפות שם נוראית מרוב עניים שגודשים את החנות. בקושי יש מקום לזוז, במיוחד ליד הלובסטרים הענקיים שעולים רק שבעים שקל לסרטן ענקי שזוחל על מדף המקרר עם חבריו מהים הצפוני. אחרי שסיימתי את הקניות המשכנו לטייל בשדרת המותגים במתחם ג'מבו.
העוני המנוול הביא לכך שגם המותגים הוזלו ומכירת סוף העונה הוקדמה. בשדרת המותגים במתחם ג'מבו בקושי אפשר לעבור בגלל העניים שגודשים את חנויות המותגים וקונים את כל המותגים לפני שיגמרו או לפני שהמחיר יעלה. ראיתי שם כמה מציאות כמו חולצות במאתיים שבעים שקל בלבד במקום בארבע מאות ונעליים בשבע מאות שקל במקום תשע מאות שמונים. היה צפוף אז יצאתי.
ישבנו לנוח מההתרגשות של המציאות בבית קפה באותה שדרת המותגים. פעמיים קפה ועוגה עלו לבן זוגי רק מאה ותשע שקל כולל התשר. ממש מציאה. החלטנו לחזור לשם שוב בפעם הבאה. המשכנו לטייל ולחפש מציאות במבצע. הגענו לחנות שמוכרת פריטים מתיאלנד שהיא כידוע ארץ עניה ובניה עובדים למחייתם בישראל. היה מאוד זול שם ומאוד מאוד צפוף. הקופאית העניה הזיעה על הקופה שלא הפסיקה לצלצל וכמעט נחנקה מסכומי הכסף שנכנסו לתוכה.
אז המשכנו את הטיול הלאה ומכיוון שכבר השעה הייתה חמש ומשהו אחר הצהריים, נזכרנו כי אנחנו רעבים (רעב ועוני הולכים ביחד) וחיפשנו מסעדה זולה. מצאנו את שניצל איילה, חיכינו איזה עשרים דקות עד שיתפנה שולחן והתיישבנו לאכול שניצל לייט וסלט דל עם דייט קולה. כי אנחנו עניים. המחיר היה בהתאם לעוני בישראל (מאה ארבעים ומשהו שקל בלבד) משם המשכנו לעיר כשאנחנו מדלגים על הסופרמרקט לנצרכים – היוניברס אותו החלטנו להשאיר לקניה הדלה הבאה.
בעיר הוא שאל אותי לאן אני רוצה ללכת. אז ביקשתי לטייל בשוק ולראות איך העניים מסתדרים בשוק, מה הם קונים ולהשתתף בסיבלותיהם, כידוע צרת רבים – חצי נחמה. אז הסתובבנו בשוק. היה צפוף מאוד היו המון המון עניים שקנו ירקות זולים לשבת. המחירים היו ממש זולים לא פחות מארבעה שקל לקילו. במעדניית גן עדן הייתה צפיפות נוראית, אז החלטתי לוותר על גבינה בולגרית ולקרדה וחלבה לשבת.
הזמן חלף לו והערב הגיע. אחרי ארוחת הערב שאל הפרטנר "מה נעשה עכשיו?" אז הצעתי להטביע את יגוננו ביין ומצאנו את עצמנו ברפונג'י פאב. הוא שתה ויסקי ואני נאמנה לעניות שלי שתיתי דייט קולה. אחרי זה נעשה משעמם. היה חם וצפוף מאוד. התמסטלתי מעשן המריחואנה באוויר והשתכרתי מריחות האלכוהול, אז הזמנתי אותו לנשום אוויר צח בדרך הביתה.
הגענו הביתה אחרי חצות והשתעשענו בבידור של העניים, נכנסנו למיטה והזדיינו עד כלות. אחרי זה נרדמנו והתעוררנו לאותה המציאות העגומה כמו מקודם של עוני והמשכנו את החיים הלאה.
נכתב ע"י אתר "יחסים"
