390 צפיות | 0 תגובות
אני כל-כך רוצה למחוק את התמונות שמסתובבות אצלי בהכרה. למחוק את הריחות שלא מרפים למרות שכבר חלפו שבועיים מאז הרחתי אותם. למחוק את הקולות שאני שומעת עד היום ולפעמים מעירים אותי בלילה. למחוק את החודש הקשה ביותר בחיי.
לחזור אל מה שהיה מקודם, לשפיות, לפנטזיות, לחיי היום יום שמתנהלים להם בשיגרה מבורכת ורוב הזמן אין בהם כלום ולפעמים הם אפילו משעממים.
למחוק את הפחד המבעית כאשר הגיעה שיחת הטלפון ההיא אלי ולמחוק את החלחלה שהרגשתי כאשר הודיעה לי אישה אחת כי אימא שלי בבית חולים עם אירוע מוחי וביקשה ממני לא לדאוג. למחוק את הנסיעה הבלתי נגמרת ברכבת שנסעה לאט מידי לטעמי, אני ישבתי לבד בקרון השמור חושבת את הגרוע מכל ורואה את הנורא מכל וכל הדמעות שאף פעם לא מופיעות, הופיעו ומצאתי את עצמי בוכה לבד בקרון שמור של רכבת.
רוצה למחוק את התמונה של אימא שלי מחוברת לכל מיני אלקטרודות וצינורות יושבת על כיסא בחדר טיפול נמרץ. היו בחדר עוד חמש מיטות ועל המיטות היו חולים מחוברים בצינורות ואלקטרודות והחולים שכבו על המיטות, אבל אימא שלי ישבה בכיסא לא נכנעת למחלה, מסרבת להכיר בה.
אותי הלבישו בחלוק בצבע ירוק רעל ועל הפנים שמו לי מסכה. לא הבנתי בשביל מה, שאלתי את האחות האם זה כדי להפחיד את אימא שלי? והאחות צחקה וענתה כי זה מטעמי סטריליזציה. הרגשתי כאילו אני נושאת על עצמי קילו חיידקים מאחורי חומת החלוק והמסיכה.
עמדתי בחדר, מכוסה בחלוק ומסיכה וחיכיתי שהיא תסתכל עלי, רציתי לבדוק אם היא מזהה אותי או לא. אימא שלי ישבה בכיסא מול שולחן עליו הייתה מונחת ארוחה של בית חולים. היא ניסתה לאכול מרק, אבל היד הימנית בגדה בה. אימא שלי נואשה מהנסיונות לאכול ולפתע הביטה בי.
היא הכירה אותי למרות החלוק והמסיכה ואולי היו אלה החושים של אימא שלא מזדקנים לעולם שאמרו לה כי הגעתי והסתתרתי מאחורי המסיכה. היא הביטה בי ועיניה הכחולות התמלאו בדמעות. ניגשתי אליה וחיבקתי אותה אלי והצמדתי אותה אלי בכל החום שהיה בי והיה המון.
היא בכתה ובכתה ואני ניחמתי אותה. אני לא בכיתי. את כל הדמעות שלי שפכתי ברכבת בקרון השמור שבו ישבתי לבד. בצורה מעוותת היא חזרה כל הזמן על אותו המשפט "באת אלי, באת אלי" כאילו לא ציפתה. עודדתי אותה וניחמתי אותה ואמרתי לה שהכל יהיה בסדר. האכלתי אותה במרק שהיא לא הצליחה לאכול. את המנה העיקרית היא לא רצתה ואני לא הכרחתי אותה.
אימא שלי נראתה כל-כך קטנה וכל-כך חסרת אונים שם בחדר הטיפול הנמרץ. הצעתי לה לשכב במיטה כדי לאגור כוחות, אבל היא סירבה בתוקף. אחרי שעתיים הוציאו אותי מהחדר ואמרו לי שאני אראה אותה כשיעבירו אותה לאישפוז רגיל. חיכיתי וחיכיתי זו הייתה ציפיה ארוכה. אחרי שחיכיתי עוד קצת מטעמי נימוס, הלכתי להציק לצוות.
לאחר חמש שעות מהרגע שהגעתי העבירו אותה לחדר אישפוז רגיל.
אני רוצה למחוק את קולו של הרופא שהסביר לי את מצבה במונחים רפואיים, למרות שהבנתי כל מה שהוא אומר, זה הפחיד אותי מאוד. אני רוצה למחוק את המשפט "המצב של אימא לא טוב, אולי היא תזדקק לניתוח" משפט מבעית שנאמר בלי חיוך וברצינות. הרופאים צריכים לדעת איך להעביר בשורות כאלה לאנשים כמוני.
היא לא נזקקה לניתוח. אחרי ארבעה ימים של אישפוז העבירו אותה למרכז שיקום "נווה סורוקה" שנמצא מול בית חולים "סורוקה". הלכתי לבדוק עבורה את המקום. החברה שלה אמרה כי הוא נורא ואיום וביקשה ממני שלא אסכים שאימא תעבור לשם.
מצאתי מקום שקט. מדכא. צוות עם לב חם מאוד. אני מעריצה את הצוות שעובד ב"נווה סורוקה". אף פעם לא פגשתי אנשים עם לב כל-כך חם וכל-כך הרבה רצון כן ואמיתי לעזור לכל המאושפזים במרכז השיקום.
אני רוצה למחוק את התמונות של חדר האוכל ב"נווה סורוקה". תמונות של זקנים חסרי אונים והילדים שלהם, כמוני, עומדים לצידם ומאכילים אותם. האוכל נוזל להם מכל מיני זוויות והם משתדלים, אבל לא הכי מצליחים. אני האכלתי את אימא שלי כאילו התחלפו התפקידים, כאילו היא ילדה קטנה ואני הבוגרת.
שלושה וחצי שבועות נסעתי על קו ערד-באר-שבע. שלושה וחצי שבועות של מדבר חום צהוב ובסופו התחנה המרכזית, אוטובוס מס' 8 ועולם אחר, לא שפוי, של מרכז שיקום.
אני רוצה למחוק את ריחות השרותים שהיו בכל המסדרונות. למחוק את תמונות עגלת הטיפולים עם החיתולים בצבע סגול שמיועדים לזקנים שחזרו להיות תינוקות ולא שולטים ביציאות שלהם. אני רוצה למחוק את זעקות הכאב של הזקנה שגססה בחדר לא רחוק מהחדר של אימא שלי ואחרי שבועיים השתתקה.
אני רוצה למחוק את התמונות של אימא שלי שמבקשת ממני לעזור לה להגיע לשרותים כי הגאווה שלה לא מרשה לה להיעזר בצוות. אני רוצה למחוק את התמונות שלי מאכילה את אימא שלי. אני רוצה למחוק את הנסיעות חזרה לערד עם כל החששות בלב שאולי יקרה לה משהו ואני לא אהיה שם.
אלה היו זמנים רעים עם נקודות אור פה ושם. היה הצוות הנהדר שעודד את אימא כשאני לא הייתי. היו נהגי אוטובוסים שאיתם העברתי את דרך המדבר בשיחה ובדחקות. היה נהג אחד שאיתו היה לי סטוץ משגע, כנראה הוא הרגיש כי אני מאבדת שפיות והחליט להביא קצת אור וחסד לחיי באותם ימים נוראיים.
התמונות והריחות והקולות מלווים אותי עד היום. אני מנסה בכל כוחי להיפטר מהם והם חוזרים אלי במצבים הכי לא צפויים. הם חוזרים אלי כשאני שקועה בסרט אימה בטלוויזיה או קוראת את אקסודוס. הם חוזרים אלי באמצע זיון מטריף ופעם אחת התמונות עלו ברצף בדיוק כשהגעתי לאורגזמה.
אני כל-כך רוצה למחוק.
אני כל-כך רוצה שאימא שלי תהיה כמו מקודם.
אני כל-כך רוצה לחזור לשפיות.
נכתב ע"י אתר "יחסים"
