240 צפיות | 0 תגובות
מה אפשר לספר על איש אשר חי וחשב ונשם? שהוא היה יפה? שהוא היה גבוה? היו לו תלתלים בצבע דבש ועיניים כחולות צוחקות והוא אהב אותי? מה אפשר לאומר על אדם אשר תמיד חייך וראה את החיים כבדיחה אחת גדולה? הוא אהב את הים, את הסופות. היה מתגרה בגלים. שוחה ביום חורף סוער בין הגלים וצוחק לקור ולסכנה ומצרף אותי לחגיגה.
פגשתי אותו לפני המון שנים. הוא נכנס לחיי בסערה. עד שפגשתי אותו לא ידעתי כי קיימים אנשים כאלה. הוא היה משוגע. הוא אמר לי "אני אוהב אותך" הביט עמוק בעיני והיה רציני. אני האמנתי לו. הוא היה היחיד שאמר אני אוהב אותך והתכוון לכל מלה. הוא עישן מרלבורו. הוא שתה קפה שחור. ניחוח העשן וניחוח הקפה בפיו כשנישק אותי הסעיר אותי לא פחות מהאיש עצמו. עד היום אני מטורפת על השילוב הזה.
היה עובר ליד ביתי בסתם יום של חול עוצר וצופר. הייתי יוצאת ושואלת אותו מה קרה? אז היה יוצא מהמכונית, מגיש לי פרח, מנשק ואומר "סתם. התגעגעתי אליך" וחוזר למכונית ונוסע כשהוא מבטיח לחזור באותו ערב ומבטיח לעשות משהו מטורף. הוא לימד אותי לאהוב את האביב. הוא הראה לי את היופי של שדות החרציות. הטריף את חושי בפרדסים שופעים ניחוח של פריחת הדרים. הוא אמר לי "תריחי, תתמכרי" ואני הרחתי והתמכרתי.
הוא היה איש עסקים מצליח. ידוע ומוכר בכל העיר. תמיד היה לו זמן בשבילי. הוא אהב אותי ואני אהבתי אותו. בפורים היחיד שהיה לנו ביחד הוא הגיע אלי במסכה של זאב. פתחתי את הדלת. לרגע נבהלתי. זו הייתה מסיכה עשויה מגומי. נדירה אז בארץ. הוא צחק צחוק פרוע ואמר "שלום, באתי לטרוף את כיפה אדומה" הוא הוציא אותי לטיול בעיר כשהוא עדיין חובש את המסכה ואומר שלום לכל מכריו. היו לו רבים.
הוא עטף אותי באהבה נוזלית וחמה וזורמת. הוא היה האיש היחיד שהפגין רגשות. הוא היה כנה. אף פעם לא נאלצנו לשקר אחד לשני. אני הייתי נשואה. הוא היה נשוי. לשנינו היו בני זוג אדישים אלינו והחלטנו לבדוק מה קורה כשמתחתנים מתוך אהבה. החלטנו לבדוק איך זה לחיות באושר. הוא אהב אותי ואהב את ילדתי ורצה למסד את היחסים בינינו במהירות.
בסוף אותו קיץ החלטנו להתגרש אחרי החגים. אחרי הבלגנים של הארוחות המשפחתיות. אחרי כל החופשים של המוסדות הרשמיים. כשכולם יחזרו לשפיות. "אני אקח אותך לרבנות ונגיש בקשה ביחד" הוא הציע לי "אחרי החגים" הוסיף לאחר מחשבה קצרה. הסכמתי בהתלהבות. בערב יום הכיפורים טיילנו יד ביד בעיר. מתכננים תוכניות. חולמים חלומות. לפתע צפירות קרעו את האוויר. פנסי מכוניות הבליחו בערב הקסום ההוא. "משהו קרה" אמר לי האיש המדהים שאחז בידי וטייל איתי.
חזרנו הביתה. כל אחד לביתו הוא. בבוקר הוא צפר מחוץ לביתי. יצאתי. הוא היה במדים וחיוך צחור ועיניים כחולות צוחקות. הוא יצא מהמכונית. חיבק אותי וליווה אותי בחזרה לתוך הבית. הוא נשק לי ונשק לתינוקת שלי.
"חכי לי" הוא אמר "ניפגש אחרי המלחמה"
"אתה תחזור. נכון שאתה תחזור?" שאלתי מנסה לחייך. החיוך רעד.
"אני אחזור" הוא הבטיח "אני לא מוותר עליך. יש לנו תוכניות לסיים" הייתה כנות במבטו.
האמנתי לו. הוא הלך למלחמה.
ימים חיכיתי לו. ימים חיכיתי למכתב ממנו. הקשבתי, אולי הוא חזר וצופר בחוץ? הימים עברו ארוכים ושוממים. לא היה ממנו שום סימן חיים. שלחתי לו מכתבים לפי שם מספר אישי ודואר צבאי. המכתבים חזרו אלי בסוף המלחמה. לא הייתה בהם שום נחמה. ואני חיכיתי. הייתי תמימה. האמנתי לו.
המלחמה הייתה קשה ואכזרית וכואבת. אחד ממכרי נפל. ועוד אחד נפל. ואני חיכיתי וקיויתי. ידעתי שיש לו מלה. שלא יאכזב אותי. היינו כנים. ידעתי שאם הוא הבטיח שהוא יחזור, אז הוא יקיים. הוא לא משקר. והמלחמה נמשכה. בעלי השתתף בה. לא דאגתי לבעלי כי ידעתי שהוא נמצא במקום בטוח במרכז הארץ בגלל מקצועו.
וחיכיתי.
וקיויתי.
ויום אחד יצאתי לעיר וראיתי את שמו על פלקטים רשום בשחור ומועד ההלוויה ונא להימנע מביקורי תנחומים. ככה נודע לי כי אין למה לחכות. הציפייה הגיעה לסיומה. להלוויה לא הלכתי. לא רציתי להאמין. לא נפרדתי ממנו. הוא חי בליבי והוא צעיר ויפה לנצח.
נכתב ע"י אתר "יחסים"
