הסיפור של תמרה

נכתב במדור פינות אישיות

238 צפיות | 0 תגובות

הסיפור של תמרה (לזיכרון השואה והגבורה)

זה סיפור אמיתי על אישה ששרדה את השואה. האישה עדיין חיה בעיר קטנה בדרום. היום היא קשישה ועדיין מלאת מרץ. אני שמעתי את הסיפור ממנה לפני כמה חודשים. היא סיפרה לי את הסיפור וכל הזמן הצדיקה את עצמה. "היינו רעבים וקפואים מקור" היא אמרה לי. אני לא שופטת אותה לחומרה. בעיני היא אישה גיבורה גם אם היא לא סבלה במחנות השמדה ולא איימה עליה אימת המוות.
*** *** ***

2003 עיר קטנה בדרום. תחילת אביב.

עיר קטנה בדרום. תחילת אביב. הירוק מתכסה באבק של הנגב. חמסין ראשון אחרי חורף מבורך בגשמים. השנה ירד כאן גשם פעמיים והיו רוחות חזקות. החום-אפור התכסה בירוק. עיר קטנה בנגב עם קניון די גדול. הבידור של התושבים הצעירים. לקשישים יש את בית הקשיש מטעם המתנ"ס עם טיולים מאורגנים לאילת ולירושלים וספריה. המון צלחות לווין מקשטות את גגות הבתים הישנים בני השלוש קומות. הקשישות מכורות לטלנובלות ספרדיות מיובאות מקולומביה ומדובבות לרוסית. עיר קטנה ושקטה אשר מידי פעם מזעזע אותה מקרה רצח שבא מידי רוסי שיכור אשר רצח את אשתו או את חברו או את עצמו.

שתי קשישות פוסעות על המדרכה הרחבה. שתי הקשישות פוסעות לאט לאט. קצת קשה להן לנשום את האוויר הלוהט היבש. הן חייבות לצאת לטיול כל יום כדי לא להתנוון. ככה הרופא אמר להן. הן פוסעות לאט לכיוון הקניון הקריר כי הן צריכות לקנות את התצרוכת היומית של שתי עגבניות לסלט ושני מלפפונים וחבילת בצל ירוק בה הן מתחלקות חצי חצי. הן מדברות. האחת קולנית שומעים אותה מקצה העיר לקצה השני והשניה שקטה, היא מקשיבה לא מסוגלת להשחיל מלה עד שהראשונה תגמור לדבר.

הן מתקרבות לסופרמרקט בקניון, קולה של הקשישה הקולנית דועך ויורד בכמה אוקטבות ויורד עוד עד שהיא משתתקת כאשר היא עוברת בדלתות של הסופר. איש הביטחון שניצב בפתח מסתובב לצד השני ועושה עצמו כאילו הוא לא רואה אותן עוברות. הקשישה הקולנית מרימה את הראש בהפגנתיות ועוברת לידו מהר. הקשישה השקטה ממהרת אחריה.

"בפעם הבאה אני אכניס לכאן בומבה" אומרת הקשישה הקולנית בקול די שקט

"כן את זה אנחנו יכולות לעשות, סאשקה לא בודק אותנו אף פעם"

"שְטוֹבִּי צ'וֹרְט יִבוֹ פַּבְּרָל (שהשד יקח אותו)" מסננת הקשישה הקולנית בזעם.

הן מסיימות את הקניות ואורזות בשקית פלסטיק. הן יוצאות מהסופר ומתיישבות על ספסל דקורטיבי שניצב מול הסופר בקניון הקריר. הקשישה הקולנית נועצת עיניים זועמות במאבטח שעומד בדלת הסופר ולא מסתכל לכיוון שלה. היא מתבוננת בו ועיניה מתמלאות דמעות. היא נאנחת ומקללת את החיים ומבקשת את נפשה למות. הקשישה השקטה מנסה לנחם אותה, אומרת לה מלות נחמה נדושות זורקת לה כמה קלישאות שלא מעודדות אותה בכלל. הדמעות זורמות. הקשישה יושבת על הספסל ובוכה. המאבטח מפנה את גבו לשתיהן.

"בואי הביתה עוד מעט מתחילה הסידרה ירח פראי" אומרת הקשישה השקטה.

"טוב. הלכנו. אלוהים ישלם לו כגמולו" מסכמת הקשישה הקולנית וקמה והן חוזרות הביתה.

@@@

1993 עיר קטנה בדרום סוף יוני. חם.

ארוחה משפחתית של יום שישי. תמרה הגיעה אל ביתו של הבן לבקר את הנכד ולחלוק עם המשפחה הקטנה את ארוחת ערב שבת. הכלה מחמיצה פנים, אבל ככה היא מאז שהילד התחתן. הילד בן חמישים ומשהו ונשוי כבר שש שנים. יש לו בן חמוד שהוא נכדה האהוב של תמרה והיא מוכנה לתת את חייה עבורו. הכלה מנצלת את אהבת הסבתא לנכד וכאשר נוח לה היא מנצלת את הסבתא כבייבי סיטר ומטפלת. כאשר זה לא נוח לה, היא מחמיצה פנים ועושה פרצופים לסבתא הקולנית והמעצבנת הזאת.

"אימא, זה נכון מה שמספרים?"

"מספרים המון דברים, למה אתה מתכוון?"

"היית זונה של קצין גרמני?"

"לא הייתי זונה של אף אחד" ההלם מקפיא בה את דמה. בפנים היא מבוהלת.

"אז מי היה היינריך?" הילד לא מרפה. פניו חמורות והיא מרגישה כאילו היא עומדת למשפט.

"היינריך הוא האיש שהציל את החיים שלי ואת החיים שלך ושל אחיך"

"הייתם נשואים?" הוא לא מרפה.

"לא היינו נשואים, אבל אהבנו אחד את השני"

"את שכבת איתו? נכון? את גרת איתו, נכון?"

"הוא הציל את חיי ואת חייך" הקשישה צועקת ודמעות בקולה.

"אז כן היית זונה של קצין גרמני" הבן מציין בקור.

"לא הייתי זונה, אהבתי אותו והוא אהב אותי" הקשישה בוכה, הדמעות זולגות על לחייה בנתיבי הקמטים העמוקים, מרטיבות את פניה המקומטות ומטפטפות אל הצלחת האוכל שנותרה מלאה למחצה.

"את לא אימא שלי יותר. צאי מכאן ואל תחזרי אף פעם. אל תתקרבי לילד זונה. אני לא מכיר בך כאם" קולו של הבן אכזרי וקפוא. עיניו מלאות זעם ורשע.

הוא קם ממקומו, פותח את דלת הכניסה של דירת השיכון הקטנה וממתין לאימו שתצא מביתו ומחייו. הכלה מחייכת לעצמה בשקט. הנכד פורץ בבכי כי הוא לא יודע למה אבא כל-כך כועס ולא מבין למה סבתא בוכה ולמה הוא צריך לצאת מחיקה החם ולמה היא הולכת.

@@@@@

1943 פולין דירז'ונוב סוף דצמבר.

כל הזיכרונות קפואים בזמן, עוצרים בתוכם עבר ותפארת, עוצרים בתוכם עולם ישן. עולם שהיה ואיננו עוד. רחוב צר בדירז'ונוב. בחוץ משתוללת רוח קפואה ופתיתי שלג מעורבים בגשם קר מתערבלים ויורדים על התור הארוך של האנשים שניצבים בקור מול חנות אפורה מקווים בליבם כי ישארו כמה ככרות לחם עד שיגיע תורם. הם מרגישים את הקור, אבל מתעלמים ממנו. להביא לחם הביתה זה יותר חשוב.

תמרה עומדת בתור הארוך. כמעט בסוף, אחריה עומדים איזה עשרה אנשים ולפניה איזה חמישים לפחות. קר לה. מאוד קר לה. היא לובשת שמלה דקה ועליה שָל שהשאילה לה השכנה ששומרת על שני הילדים הקטנים. בתמורה לשמירה התחייבה תמרה להביא לחם גם לשכנה. היא עומדת בתור, קופאת מקור, שפתיה כחולות, דמעות בעיניה היפות ומתפללת שיגיע כבר תורה. בידיה הקפואות היא מחזיקה כמה זלוטי ומקווה שיהיה למטבעות שימוש. שישאר לחם.

כל התור קופא לפתע. מקצה הרחוב בצר מתקרבים כמה חיילים גרמנים. הם צועדים על המדרכה בהחלטיות, במדים אפורים ומגפיים מבריקות. התור קופא מפחד. החיילים מתקרבים ועומדים ומתבוננים באנשים המפוחדים בתור. אחד מהם ניגש באקראי למישהו באמצע התור ומבקש תעודות. תמרה קפואה מהקור והפחד. היא לא הביאה את התעודות. היא מנסה לחמוק בשקט, אבל אחד הקצינים קולט אותה בעיניו ומסמן לה לגשת אליו. היא ניגשת אליו, פחד נשקף מעיניה הכחולות.

"מה אישה יפה כמוך עושה בתור הזה?" הקצין מחייך אליה בחביבות.

"אדוני, אני צריכה לקנות לחם" תמרה מנסה לחייך.

"זה כל מה שאת צריכה? רק לחם?"

"אני צריכה גם חלב, בשר וביצים ועוד המון דברים ששכחתי כבר את טעמם" תמרה מתעודדת ומנסה להתלוצץ עם הקצין הגרמני. פתאום היא מרגישה שהפעם היא תצא מזה בשלום.

"איפה בעלך?" שואל אותה הקצין לפתע

"אני לא יודעת. באו ולקחו אותו, אמרו הוא בחור חזק ויש עבודה במחנות"

"מתי זה קרה?"

"לפני חצי שנה בערך"

"ומאז את לבד?" הקצין נראה כאילו מתעניין ברצינות.

"אני לא לבד. יש לי שני בנים קטנים שאני צריכה להאכיל אותם"

"בני כמה הבנים ואיפה הם עכשיו?"

"הגדול בן שנתיים וחצי והקטן בן תשעה חודשים והשכנה שומרת עליהם"

"בואי איתי"

תמרה מבוהלת הולכת עם הקצין הגרמני. קר לה והפחד מקפיא אותה מבפנים. הם הולכים לאורך הרחוב עד שמגיעים למכונית צבאית שחונה ליד המדרכה. הקצין מסמן לה להכנס ותמרה כמעט בטוחה כי היא לא תראה את בניה יותר. הקצין התיישב ליד ההגה והם נסעו. הם לא נסעו הרבה זמן. תוך עשרים דקות המכונית עצרה ליד בניין של חמש קומות והקצין הזמין את תמרה להתלוות אליו. הם עלו ברגל חמש קומות ונכנסו לתוך דירה גדולה. בחדר המגורים דלקה האש באח וריח טוב של אוכל היה באוויר.

מתוך המטבח יצאה אישה וברכה אותו בשלום בגרמנית. הוא אמר לה משהו והיא ענתה וחזרה למטבח. הקצין הזמין את תמרה לשבת והציע לה ארוחה. האישה הגרמנייה הגישה להם מרק כופתאות כבד ותפוחי אדמה עם נקניקיות וכרוב כבוש. עד היום זוכרת תמרה את טעמו הנפלא של האוכל ואת החום ששרר בחדר. הם אכלו בשקט. לא דיברו כל הארוחה. הקצין אכל בתיאבון ותמרה אכלה וחשבה על השכנה הרעבה ועל שני בניה שממתינים לארוחה שהיא הייתה אמרוה להגיש להם.

אחרי שסיימו לאכול הם עברו לחדר המגורים. האישה הגרמנייה הגישה לקצין שנאפס ולתמרה תה מתוק. הקצין הביט בתמרה מהורהר ותמרה ציפתה לסוף הביקור כשהיא מקווה שהוא ייתן לה לפחות לפעם הזאת כמה מצרכים כדי שהיא תוכל להכין ארוחה סבירה.

"שמי היינריך" הוא הציג את עצמו.

"אני תמרה"

"את אישה מאוד יפה תמרה" הוא חייך אליה.

"תודה" ענתה תמרה במבוכה.

תמרה הייתה אישה בת עשרים ושתיים נמוכה ומלאה במקומות הנכונים. למרות שתי הלידות החזה שלה ניצב זקור וגאה והישבנים שלה התנוססו גמישים ועגולים ומזמינים. היה לה עור צח ובהיר, עיניים כחולות ושיער ערמוני. היא הייתה יותר סקסית מאשר יפה. עכשיו היא הביטה במבוכה בקצין הגרמני יודעת בערך איזה הצעה הוא עומד להציע לה.

היינריך קם ממקומו, הקים את תמרה והתכופף אליה ונשק לה על הלחי. הוא הושיט לה יד ולקח אותה למטבח. שם במטבח הוא אמר כמה מילים בגרמנית לעובדת שלו והיא לקחה סל גדול ומלאה אותו בכל מיני דברים מהמזווה. כאשר הסל היה מלא, הוא לקח את הסל והם ירדו למכונית. הוא התיישב ליד ההגה וביקש מתמרה שתגיד לו איפה היא גרה. תמרה הנחתה אותו ותוך כדי נסיעה הוא הסביר לה מה בדעתו לעשות.

"את הסל הזה אני מביא לשכנה שלך ששומרת על שני הבנים, את תעברי לגור איתי"

"אני לא יכולה, יש לי שני בנים קטנים"

"ניקח גם אותם. יש לי בית בכפר ליד דירז'ונוב. הם יהיו איתנו"

תמרה מהנהנת בראשה. מסכימה. מתלהבת בשקט בתוך ליבה. לא מאמינה למזלה הטוב. הם מגיעים אל בניין מגוריה של תמרה. עולים למעלה אל השכנה. בכי של ילדים רעבים נשמע מתוך הדירה. השכנה פתחה להם את הדלת ונבהלה לראות את הקצין הגרמני. תמרה הרגיעה אותה בשקט בפולנית. הסבירה לה כי הוא איש טוב ובישרה לה כי הביאו לה אוכל. תמרה אספה את שני הבנים הקטנים, שמה בידו של כל אחד מהם פרוסת לחם ונפרדה מהשכנה בדמעות וחיבוקים והבטחות כי תגיע לביקור.

הם עברו לגור בבית בכפר. הקצין הגרמני היה ממונה על החיילים שהוצבו בתוך העיר. תמרה לא זוכרת במדויק את התפקיד שלו, היא זוכרת שהיה לו הרבה זמן פנוי להיות איתה. הם חיו בכפר. לא חסר להם אוכל ומיטה חמה. הילדים התרוצצו חופשיים בשדות ואישה פולניה השגיחה עליהם כאשר תמרה והיינריך נעדרו מהבית. האישה הפולנייה הייתה אחראית גם על משק הבית והבישולים. פעם בחודש ביקרה תמרה את השכנה שלה סימה וכל פעם דאגה להביא לה סל מצרכי מזון בזכות נדיבותו של היינריך.

תמרה והיינריך חיו בזוגיות מאושרת עד סוף המלחמה. על סופה של המלחמה הם התבשרו כאשר חזרו מפיקניק על גדות נהר הויסלה ביום אביבי נאה. תמרה ידעה כי הגיע הזמן לסיום הקשר עם הקצין הגרמני. תמרה לא ידעה מה צפוי לה. הם לא דיברו על פרידה כל עוד הוא המשיך לשרת בפולין. יום אחד הוא הגיע הביתה ולפי המבט העצוב שלה היא ידעה כי היינריך חוזר הביתה לגרמניה.

"אני חוזר לגרמניה" הוא אמר לה במבט עצוב.

"הגיע זמן להיפרד" ענתה לו תמרה ועיניה מלאו דמעות.

"בואי איתי, את והבנים. יש לי בית בגרמניה, נמשיך לגור ביחד"

"המלחמה נגמרה, אתה באמת רוצה אותי שם?"

"אני אוהב אותך, תמרה. אני אוהב גם את הבנים" הוא היה כנה.

הם ארזו את מה שהיה שלהם וביום קיץ נאה לקראת הסתיו הגיעו למינכן בגרמניה. היינריך השתחרר מהצבא והתחיל לעבוד במקצועו האזרחי כמהנדס חשמל במינכן. גרמניה הייתה שסועה אחרי המלחמה ומפוררת. הוא עבד בחברה גדולה כשכיר ותמרה גידלה את ילדיה שביקרו בבית הספר וניהלה את משק ביתו של היינריך. הלילות שלהם היו סוערים ומלאי תשוקה. תמרה סיפרה לי פרטים על הלילות הסוערים ועל הסקס הפראי שהיה ביניהם ועל האהבה שהיא לא תשכח אותה לנצח.

האהבה הנהדרת הזאת הגיעה לסופה המר בפברואר שנת שישים ואחת כאשר היינריך התחשמל למוות ממכת ברק שפגעה באיזה עמוד חשמל עליו הוא עבד. תמרה נותרה לבד עם שני בניה. תמרה בכתה על מותו של היינריך והזילה המון המון דמעות, אבל החיים נמשכים כמו שהיא הצהירה בקולה הרועם והיא התחילה להתקרב לקהילה היהודית שחיה במינכן.

הקהילה היהודית לא קיבלה אותה בסבר פנים יפות בלשון המעטה. כולם ידעו כי היא חיה עם גרמני ובזו לה, אבל תמרה עדיין מלאת שמחת חיים עשתה בכל זאת מאמצים להתקבל לקהילה. היא הגיעה לפגישות במועדון הקהילתי והתנדבה לכל מיני עבודות שרות למען הקהילה והשקיעה מאמצים כדי להיות מקובלת. אחרי שנה של מאמצים, קיבלו אותה בהסתייגות ויותר מזה היא לא רצתה כלום. באחת מפגישות המועדון היא פגשה את מר וויס.

מר וויס. ככה היא קראה לו תמיד וככה היא קוראת לו עד עצם היום הזה. מר וויס בן חמישים וארבע והיה אלמן כחמש שנים עם ילדים בוגרים ונשואים שתי בנות ובן, התאהב בתמרה הקולנית והשמחה. הוא הציע לה נישואים והציע לה לעלות לישראל אם היא מסכימה. תמרה לא ידעה אפילו על קיומה של מדינת ישראל. היא הסכימה כי מר וויס סיפר לה שתמיד חם בארץ ישראל ויש המון אור והרבה שמש. יש שם גם תפוזים ולימונים הוא פיתה אותה כי ידע כמה היא אוהבת את פירות ההדר.

מר וויס חיסל את עסקיו בגרמניה ועם הון קטן הם עלו לישראל. השנה הייתה שנת שישים וחמש, הבנים שלה היו כבר בוגרים. הם התיישבו בעיר הקטנה בדרום. הבן הצעיר נרשם לטכניון בחיפה והבן הבכור עבד בעבודות מזדמנות. החיים היו די יפים. תמרה אף פעם לא למדה לדבר עברית. היא מדברת עברית של עולים חדשים למרות שהיא כבר ארבעים שנה בארץ. העברית שוברת לה את השיניים וחוץ מזה היא החליטה, מי שרוצה לדבר איתי, שילמד פולנית.

מר וויס פינק את תמרה ונתן לה את כל מה שהיא רצתה. הוא קנה עוד שתי דירות בעיר הקטנה למקרה שהבנים שלה יתחתנו ויצטרכו מקום למשפחות שיקימו. הוא אהב את תמרה עד יום מותו בשנת שבעים ותשע. יום בהיר אחד הוא חטף התקף לב ומת מוות מהיר כשהוא משאיר את כל רכושו והונו לתמרה. תמרה בכתה על מותו של מר וויס. עד היום היא מתגעגעת אליו ומדברת עליו בחום וחיבה. החיים נמשכים.

הבנים של תמרה התחתנו. הקימו משפחות. הבן הבכור המשיך לעבוד בעבודות מזדמנות ונשא לאישה אחות שפגש באחד הפאבים בבאר-שבע. נולד להם בן. תמרה מימנה להם את רכישת מכשירי החשמל כמו מקרר, טלוויזיה, ווידאו, תנור ורהיטים לסלון וחדרי השינה. תמרה כיסתה להם את משיכות היתר בבנק ודאגה שלא יהיו להם חובות.

"אני לא אקח את הכסף לקבר ולא יעשו לי מצבה מזהב" נהגה להגיד כל פעם שאנשים השתוממו על טוב ליבה ונדיבותה. כאשר נולד הנכד היא הייתה האישה הכי מאושרת בעולם ומיד ערכה צוואה בה הורישה הכל לנכדה האהוב. הימים הכי טובים בחייה היו כאשר כלתה ניצלה אותה והשאירה לה את הילד ויצאה לכל מיני מקומות שתמרה בכלל לא התעניינה לדעת מה הם. כל מה שתמרה רצתה זה שהנכד ישהה במחיצתה כמה שיותר. היא פינקה את הנכד בכל ליבה הרחב והחם.

בשנות התשעים התחילה העלייה הגדולה מרוסיה. בין העולים מרוסיה היו גם פולנים שברחו לרוסיה בזמן המלחמה. כאשר התחילה העלייה הגדולה מרוסיה, עלו הרבה מבני פולין לארץ. היו המון פגישות נרגשות. הרבה אנשים שתמרה חשבה כי לא תזכה לראותם בחיים, עלו לארץ ויצרו קשר. כל האחיינים של תמרה עלו לארץ, אחיה לא זכו כמו גם אימה. הם קבורים בפולין וברוסיה.

האנשים דברו. היו הרבה סיפורי הישרדות מהמלחמה ההיא. בין יתר הסיפורים סופר גם סיפור ההישרדות של תמרה. סיפרו שהיא הייתה פילגש של קצין גרמני וחיה איתו בחטא כדי להינצל. אף אחד לא הזכיר אהבה. הסיפור הפיקנטי סופר בשקיקה ובגנאי. היו נשמות טובות ששרדו בקושי והעבירו את ימי המלחמה בקור וברעב וחרה להם על הנוחות שבה העבירה תמרה את ימי המלחמה. הם גינו אותה ושנאו אותה עשרות שנים אחרי שהמלחמה נגמרה.

סיפור ההישרדות של תמרה הגיע גם לאוזני בנה הבכור. בהתחלה הוא לא האמין. הוא טען כי אימא הייתה נשואה להיינריך וחיה איתו חיים הגונים. אלה ששמעו את טענותיו צחקו לו ישר בפרצוף. "אימא שלך הייתה יפה מאוד והיינריך בחר בה שתהיה הזונה שלו לימי המלחמה" הם אמרו לו. הם סיפרו ותארו לו את היופי של אימו. הם תארו לו כמה סקסית היא הייתה וכל זאת בעקימת אף ובסלידה. בסופו של דבר הוא האמין להם והחליט לערוך את העימות עם אימו ביום שישי אחד בסוף יוני שנת תשעים ושלוש.

@@@@

לאחר שסילק את אימו מחייו הוא הרגיש כי הצדק נעשה. כולם ידעו כי הוא לא מכיר בה כאימו והעריכו אותו על כך. זונה היא זונה. תמרה נפגעה מאוד. הם חיים באותה עיר קטנה ואי אפשר לא להיפגש. הכי כואב לה כשהם פוגשים אחד את השניה ברחוב והוא מפנה את גבו אליה ועובר לידה כאילו היא אוויר. פעם המשפחה הקטנה יצאה לטיול קטן ברחוב ובדיוק עברו שם שתי הקשישות. הנכד זיהה את סבתו ורץ אליה ישר לתוך זרועותיה הפרושות לקראתו. היא חיבקה אותו חזק חזק כאשר הגיעה אימו וקרעה את בנה מתוך זרועות סבתו, האם גררה את הילד הבוכה והפליקה לו מכות כדי שדבר זה לא ישנה להבא.

תמרה בכתה והנכד בכה. מאז אותה תקרית לימדו את הילד בבית כי אסור לו לגשת ולדבר עם סבתו. "היא אישה רעה מאוד" אמרו לו "ואסור לך להתקרב אליה".

תמרה הקשישה יושבת בבית לבד. היא משחקת סוליטר במחשב שהיא קנתה לנכד. היא מתגעגעת ולא יכולה לעשות כלום. כאשר שתי הקשישות הולכות לסופר הן פוגשות את הבן הבכור של תמר בפתח הסופר. הוא עובד כמאבטח ובודק לכולם את התיקים חוץ מאשר לאימו ולחברתה. לא סתם תמרה מפנטזת להכניס בומבה לסופר ולבצע פיגוע התאבדות בתוך הסופר ולקחת איתה לעולם הבא את בנה, כי "מי צריך את החיים האלה לעזאזל?" היא נוהגת לומר אחרי כל פגישה מתנכרת עם בנה.

הבן הצעיר קיבל הצעת עבודה באוסטרליה והעביר לשם את המשפחה. הוא לא כותב ולא מתקשר. כנראה מאוד עסוק, סבורה תמרה. כל האחיינים מתנכרים לתמרה ולא רוצים אותה בחיים שלהם. תמרה אישה קשישה. לא נותרו לה שנים רבות. את הזמן היא מבלה עם חברתה הטובה שחיה בדירה קומה מעליה. הן צופות בחיים אחרים בטלנובלות מקולומביה בטלוויזיה. כל בוקר וכל ערב הן עושות טיול מסביב לעיר הקטנה כדי לא להתנוון. בבוקר הן מתקשרות אחת לשניה כדי לבדוק שהן עדיין בחיים.

מדריכים, המלצות וסיפורי סקס נוספים שאולי יעניינו אותך

יעוץ בזוגיות?

פינות אישיות

יעוץ בזוגיות?

326 צפיות | 0 תגובות | 7 לייקים

הרבה פעמים אפשר למצוא דמיון בין עבודתי כפסיכולוג לבין מה שבלשים עושים: כשאני מאזין לסיפור, אני גם מקשיב למה שלא נאמר. כשאני משוחח עם "המתלונ/ת", עלי גם לקחת בחשבון כי…

על החושים, האהבה והזוגיות

פינות אישיות

על החושים, האהבה והזוגיות

308 צפיות | 0 תגובות | 4 לייקים

הרבה פעמים פונים אלי בשאלה: "אני מרגיש/ה שזהו, די, אין לי יותר אהבה כלפיה/ממנו. הוא/היא בן אדם מצוין, אבל… למה זה "?קורה? האם להיפרד להלן כמה שורות על מרכיב אחד…

ליזיסטרטה

פינות אישיות

ליזיסטרטה

220 צפיות | 0 תגובות | 11 לייקים

אחרי לילה מדהים ביחד וארוך, ארוך מאד אם כי חשת שהשמש הפציע בטרם עת הוא לא מתקשר למחרת וגם לא יום אחרי... ולא שבוע ואת נשארת עם המחשבות ."?והשאלות, שמסתכמות…

הדרך אל האושר

פינות אישיות

הדרך אל האושר

340 צפיות | 0 תגובות | 4 לייקים

השבוע החלטתי להביא לכם את ה"דרך אל האושר" כמובן שה"דרך אל האושר רצופה במכשולים "לא קלים .היחסים בין בנים לבנים הם עניין לא פשוט, במיוחד לאלה שעדיין בארון ישנם כמה…

סיפור אישי לקהל הגייז

פינות אישיות

סיפור אישי לקהל הגייז

248 צפיות | 0 תגובות | 9 לייקים

.שבוע טוב לכל הגולשים קודם כל לפני שאני מתחיל קיבלתי ממכם הרבה תגובות על .המדור הנ"ל ואני שמח שזה נגע גם בכם עכשיו בואו נפתח שבוע חדש עם הרבה דברים…

להתאהב ולא להתאכזב

פינות אישיות

להתאהב ולא להתאכזב

214 צפיות | 0 תגובות | 9 לייקים

.כיום בכל אהבה יש גם אכזבה ?אבל, האם ניתן להתאהב ולא להתאכזב אולי זה קצת קשה למצוא בן זוג "מושלם" אבל, קל מאוד למצוא אהבה ...ואפילו אכזבה .היום אני אתן…